לצפיה ביצירות לחץ כאןמיכל זק (1178)*******************
יצירה מס`1:יותר מדי נטפליקס
הם שתקו שעה ארוכה, ואז היא אמרה לו:
-על מה אתה חושב?
-על הספר שאני עומד לכתוב, ענה.
-זה ברצינות, או שאתה סתם אומר כדי שאני אפסיק לחפור?
-זה מאד באמת!-הוא ענה
-מתוק שלי. אולי זה יהיה ספר עלינו?
-אולי.
היא התרוממה על המרפקים וחייכה.
-אני מתלבט בין הז`אנרים, אמר אלוהים-חשבתי על משהו עלילתי, מותח. אבל אם רוצים שזה
יהיה יותר מסתם ספר טיסה, זה צריך להיות סוג של...
-מה, ספר הדרכה?
-כן, לא בדיוק. יותר ניו-אייג`. רוחני.
-אני מעדיפה רומנטי-אמרה שכינה.
-ממש לא נראה לי שזה יהיה רומנטי-ענה אלוהים.
-מאמי שלי, אם אתה רוצה שזה יתפוס, אתה חייב להכניס תשוקה.
אלוהים הביט בה.
-תאמיני לי, תהיה שם תשוקה. תשוקה זה בטוח. אבל עם מלא אקשן.
-אבל מה עם אהבה? התאוננה שכינה-אתה ממש חייב, אם אתה לא רוצה לאבד את הקוראות
שלך!
יש בזה משהו, חשב אלוהים והתבונן ברקיע האינסופי.
-משהו בסגנון "ואהבת את אדוני אלוהיך"?-הוא לא היה בטוח אם הציע את זה ברצינות או כסוג
של בדיחה. שכינה אפילו לא חייכה.
-ג-ר-ו-ע. חשבתי יותר על.. זוגיות בלתי אפשרית. רומנטיקה על הבאר, כאלה.
-איזה דמיון יש לך , ג`יזס-אמר אלוהים-ואת רואה יותר מדי נטפליקס.
שכינה נשענה על מרפק אחד ואמרה-יש לי עוד מלא רעיונות. רוצה לשמוע?-
-אלוהים אדירים, אמר אלוהים, את לא מרפה.
-סבבה.-משכה שכינה בכתפיה וסובבה אליו את הגב,-תעשה מה שבא לך.
יצירה מס`2:חֹפֶן עֲגּורִים
חֹפֶן עֲגּורִים בְּכַף יָדִי
אַת מְּצַלֶמֶת הֵיטֵב אַתָה אֹומֵר
אַף עַל פִי שֶהַטִּיּול הַזֶה
טֶרֶם הִתְּקַּיֵם
וְּהָעֲגּורִים פְּרִי זִכְּרֹונֵנּו.
יֹותֵר מִנְּדִידַת הָעֲגּורִים אֲנִי נִמְּשֶכֶת
אֶל הָאֹור הַחָרְּפִי שֶמֻּנָחִ
עַל הַשָדֹות וְּעַל הַכְּבִיש וְּעַל הַמַים.
בַחֹרֶף גַם בַבְּקָרִים יֵש
אֹור שֶל אַחַר הַצָהֳרַיִם.
אֹור עָמֹק.
בְּעִקָר לְּאַחַר הַגֶשֶם.
הַמְּכֹונִית שֶלָנו מְּלֻּכְּלֶכֶת מִבַחּוץ ּומִבִפְּנִים.
טִפֹות קְּטַנֹות שֶל בֹץ וְּסִימָנֵי
כַף רֶגֶל שֶל חָתּול קָטָןַ
שֶּיָשֵן עּול גַג הַמְּכֹונִית שֶלָנו
בַלֵילֹות.
אֲנַחְּנו מִתְּהַפְּכִים עַל מִשְּכָבֵינו
ּדֹואֲגִים מִּדַי בְּשֶל הַנְּסִבֹות
סָבִים סְּבִיב מַטָלֹות יֹומְּיֹומִּיֹות
כְּמ ו אֹכֶל וכְּבִיסָה.
בֹוא נִקַח אֶת הָאֹוטו
וְּנִסַע.
יצירה מס`3:העפיפון שלי פרח
הָעֲפִיפֹון שֶלִי פָרַח.
זֶה שֶּיָצַרְּתִי בִשְּתֵי יָדַיִם:
קֹדֶם יָצָאתִי לְּקָטִיף הַבּוסִים,
בְּכִיסִי הַמַזְּמֵרָה
לְּאֹרך הַּיַרְּקֹון עָכּור הַמַיִם
קָנִים גְּבֹוהִים ומִתְּנַשְּאִים,
ׂשֹורְּטִים אֶת הַכְּתֵפַיִםֶ
זֵעָה נִגֶרת עַל הַלֶחִי
מְּטַפְּטֶפֶת עַל הָאֲדָמָה,
נִמְּהֶלֶת בְּטִפֹות דָמִי הַמְּבַצְּבֵץ
מִבֵין הַחֲתָכִים.
אַחַר כך בַמִרְּפֶסֶת, לַחְּתך ולְּקַצֵץ
לִיחִידֹות שָוֹות בָאֹרך ובָעֹבִי,
בְּחּוט ׂשְּפָגָט דַק וְּׂשָעִיר
לִכְּפֹות בְּהַצְּלָבָה:
יֵש לְּשַּיֵף אֶת הַמֶרְּכָז
ּולְּיַשֵב אֶת הַזְּרֹועֹות
אַחַת עַל הַשְּנִּיָה, ולְּחַבֵר
לִפּוף וְּעֹוד לִפּוף
חִזּוק ומְּשִיכָה.
אֶת הַנְּיָר הַּדַק כַמֶשִי יֵש לִגְּזֹר
בְּקַפְּדָנּות-כִמְּעַט מְּשֻּלָשִים אֲבָלֹ
מְּעַט יֹותֵר בַגדֶל,
בְּדֶבֶק פְּלַסְּטִי יְּחֻּבְּרו
לַגּוף הַמְּשֻּשֶה
שּולַיִם עֲדִינִים מְּרַפְּרְּפִים בָאֹור
ּומִתְּיַבְּשִים עַד רֶדֶת
עֶרֶב.
אֶל לֵב לִבו אֶקְּשֹר עַכְּשָו
אֶת חֶבֶל הַטַבּור, כְּלֹומַר
אֶת חּוט הַנַיְּלֹון הַּדַקִיקְּ
הַמְּגֻּלְּגָל כסֶרֶט.
אֶל הַזָנָב הַמְּיַצֵב אֶקְּלַע
זּוגֹות זּוגֹות שֶל פַרְּפָרִי נְּיָר
עֲפִיפֹונֵי הַטֹוב, עֲפִיפֹונֵי הַגֵא
יַמְּרִיא אֶל עַל אִם רַק אֵצֵאָּ
אֶל הַגִבְּעָה הַנִשָאה
אֲשֶר לְּיַד הַבַיִת.ְַ
אך
הָעֲפִיפֹון שֶלִי פָרַח.ָ
רֶגַע נַשְּבָה בו הָרּוח
רֶגַע מָתַח אֶת הַחּוטְֶ
הַשֶמֶש קָרָא לו : צֵא לַּדֶרך
וַאֲנִי קָרָאתִי : הִשָאֵר אִתִי.
בְּמו יָדַי בָנִיתִי עֲפִיפֹון,
כָעֵת יָדַי רֵיקֹות.
הָעֲפִיפֹון שֶלִי מְּגַלֶה אֲרָצֹות רְּחֹוקֹות.