לצפיה ביצירות לחץ כאןאלכס בדיאן (444)****************************
״את צריכה להחליט״, אמר הרופא בארשת פנים רצינית.
זה היה בדיוק לפני שנה, הגענו אליו בשביל לקבל את תוצאות הבדיקה שהוא עשה. היינו
אחרי סבב אגרסיבי במיוחד של הורמונים, שבסופו נוצרו שישה עוברים. הוא בדק את
הפוטנציאל שלהם לאורך כמה ימים, וכעת חיכינו בקוצר רוח למוצא פיו.
״את צריכה להחליט״, הוא אמר. ״את רוצה הריון או שאת רוצה ילד?״
השאלה היממה אותנו, והוא המשיך והסביר שלפי ממצאי הבדיקה אין שום סיכוי ריאלי
שאשתי תוכל להיכנס להריון. היינו חסרי מילים. מצחיק להיזכר איך בתחילת הדרך חישבנו
מתי בדיוק להפסיק להשתמש בגלולות כדי שההריון יהיה כמה שיותר נוח. כבר שלוש שנים
שעברנו מרופא לרופא ובכל פעם שמענו את אותו ביטוי מתסכל ומעודד בו זמנית-
unexplained, בלתי מוסבר. הרופא הזה הבטיח לנו שאצלו אין דבר כזה והנה באמת קיים.
הסביר.
הוא המשיך ואמר שהמסלול הפרקטי לקבל ילד ומהר הוא תרומת ביצית, אחרת ניתקע שנים
בטיפולים. הוא ישמח, כמובן, לבצע את התהליך. הקיר שמאחוריו היה מלא בתמונות של
תינוקות חמודים וברכות לבביות מהורים מאושרים. היינו יחידים מול רבים.
יצאנו מהמשרד שלו והחלפנו מבטים מבולבלים. היינו אמורים ללכת לעבודה, אבל זה הרגיש
תלוש. כמו להיכנס לחנות תכשיטים ולבקש כיכר לחם. במקום זה, הלכנו לים, ישבנו על החול
ובכינו במשך שעות.
עד שיבשו הדמעות, ירדה גם שכבה קטנה של תסכול. היה משהו משחרר בקבלת גזר הדין.
החלטנו לקחת פסק זמן מהכל כדי להבין איך ממשיכים מכאן.
זה היה בדיוק לפני שנה, וגם היום אנחנו בלחץ מהליך רפואי. עוד שעה מגיע לביתנו המוהל.
יגעת, התייאשת ומצאת-תאמין.
