אורלי גליבטר אדלר, ילידת ספטמבר 1971, נשואה ואימא לשתי בנות (בנות 22 ו-18).
נולדתי: בתל אביב, גרה בקדימה משנת 2010.
השכלה: מהנדסת כימיה (למדתי כימיה-טקסטילית כעתודאית ב"שנקר"), מתכנתת מחשבים, תסריטאית וכותבת ספרים בז`אנר הדרמה הקומית. בגיל 40 גיליתי שאני סובלת מאי-ספיקת כליות, תגלית שבעקבותיה התפטרתי ממשרתי בתחום ההייטק. התחלתי ללמוד תואר שני מעשי בתסריטאות באוניברסיטת ת"א, יחד עם סטודנטים שרובם היו צעירים ממני בהפרש ניכר. לאחר הלימודים מצבי הבריאותי החמיר, התחלתי טיפולי דיאליזה ולבסוף עברתי השתלת כליה בחו"ל. רגעים מחיי (בוואריאציה כזו או אחרת) שזורים בספר הביכורים שלי, "המשרפה של ללי" שיצא לאור בהוצאת סטימצקי, ובספר ההמשך "ללי זלמן עם סגול בזי"ן". לצד רגעים אלו מתוארים אירועים פיקטיביים, מקאבריים ומשעשעים.
עיסוק: מאז שהתחלתי ללמוד תסריטאות ולאחר שעברתי את השתלת הכליה, אינני עובדת. ולגבי השאלה שאני נשאלת לעיתים, "מה את עושה כל היום שם בבית?" יש לי תשובה בחרוזים:
״ככה בא לי״ / אורלי גליבטר אדלר ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ ״מה את עושה כל היום שם בבית? תאמרי ת׳אמת, את לא משתגעת?״ ככה בא לי, טיפה אסוציאלית, מה שטוב בשבילי, רק אני יודעת.
״צאי החוצה, זה לא בריא ככה, תתלבשי יפה, תראי אנשים״. תמיד רציתי כזה סוג של שקט: אוכל טוב, ספר וסרט מרשים.
״תראי איזו שמש יפה יש בחוץ, תנשמי קצת אוויר, בפרדס ובגן״. אני כלל לא כמוכם, ממש טוב לי ככה, בלי חזייה ועם טרינינג ישן.
עבדתי קשה, בעבודה ששנאתי, יכולה בהחלט להרשות לעצמי, לפרוק כל עול, גם אם זה פתטי, להתחפר בשמחה בתוך עולמי.
למדתי מקצוע שלא ממש רציתי, לכתיבה הגעתי בעקבות מחלה. לא הכול מתנהל כפי שקיוויתי, אך אני מתמודדת כל יום כמו גדולה.
יאמרו שברחתי, יאמרו שפחדתי, שלא התמודדתי עם מה שנורמלי. אז אלגום כוס קפה בגינתי היפה, שתהיו לי בריאים, זה מה יש, ככה בא לי??
תחביבים: קריאה, סרטים, סדרות טלוויזיוניות, תיאטרון ואוכל טוב.
מתי ומדוע החלטתי לכתוב ומהו תהליך הכתיבה: בכיתה ו` (1983) כתבתי מעין המנון לשכונה שנולדתי וגדלתי בה, שכונת נווה-שרת בת"א. "הלבשתי" מילים על גבי מנגינת השיר "יונה פעמונה". השיר הושר בטקס כלשהו ואפילו הועבר לתלמידי בית הספר היסודי, שנים לאחר שסיימתי ללמוד בו. אפשר לומר שמאז התאהבתי, או אפילו התמכרתי לכתיבה. בתור "מאותגרת חברתית", אחת שקשה לה לתקשר באופן ורבלי, ביישנית וסובלת מפחד קהל (בפעמים הנדירות בהן נאלצתי להרצות, הרגעתי את הקהל באומרי: "אני לא סובלת מפרקינסון, זו רק התרגשות"), כתיבה היא אולי האופציה היחידה שלי להביע את עצמי. זה צורך, הכרח. למרות שישנן פעמים נדירות בהן אני לוקה במה שנקרא "אומץ של פחדנים" ועושה מעשה קיצוני שאינו אופייני לי – כמו להתחיל עם בן זוגי בשנת 1993...
אני לא כל כך מאמינה ב"תקיעות" בתהליך הכתיבה, אני יותר מאמינה בעצלות/בחוסר מוטיבציה (שזו תכונה שאני לוקה בה, לצערי). אבל יש לי שיטת עבודה שמדרבנת אותי לכתוב – החלק הקשה ביותר בכתיבה הינו הכנת השלד הסיפורי. עבור כל אחד מהספרים שלי הכנתי שלד שכזה, ובו אני ממש מפרקת את הספר לרמת הפרקים והסצנות המרכיבות אותם. דואגת למטרה ברורה עבור כל דמות, למכשולים שיעמדו בדרכה לעבר המטרה הזו (פנימיים וחיצוניים), שוזרת את עלילות המשנה ועורכת מחקר שבהרבה פעמים מספק לי השראה/רעיונות לכתיבה.
מצאתי שלאחר עבודת מחקר שכזו, למרות שבהתחלה היא נראית כמו בזבוז זמן, הכתיבה קולחת ולעיתים הדמויות כה בקיאות בחומר, שהן כותבות את עצמן. לאחר שהשלד מוכן, אני עוסקת במלאכה הקלה יותר (אך לא בהכרח קצרה יותר) – הרחבת השלד לכדי ספר.
ספרים שכתבתי:
"המשרפה של ללי", דרמה קומית, יצא לאור בהוצאת "סטימצקי" בשנת 2017.
ללי זֶלמַן לא רוצה להיות אחת מלקוחותיו של העסק שהקימה: משרפת הגופות בקיבוץ יונה – הענף שאולי יצליח להציל ממוות את הקיבוץ הגוסס. לכן, כשהיא נכשלת במציאת תורם כליה עבורה מקרב בני משפחתה, היא לא בוחלת בדרכים פחות כשרות להשגתה. במקביל היא מתמודדת עם מגוון מקרים הזויים: קליינטים שמאוחסנים בתאי הקירור בחדר האוכל, גופות שמתחלפות ביניהן, משפחות המבקשות לערוך טקסים ביזאריים להנצחת יקיריהן ומנוח כבד משקל שהופך לעץ. גלריית הטיפוסים המאכלסת את הספר כוללת אלמנה דוברת חרוזית, גברת "אני מתה", פרטיזן מיליטנטי, אימא דומיננטית, אחות חובבת משחקי שליטה, בעל המנצל חד צדדית הסכם נישואים פתוחים, סוחר איברים שרמנטי, קצין משטרה רומנטי ועוד. כולם שותפים לספר מרתק, המגיש הומור שחור במיטבו לצד רגעים מרגשים וכובשי לב.
"ללי זלמן עם סגול בזי"ן", דרמה קומית, יצא לאור בהוצאה עצמית בשנת 2020 ומהווה המשך ישיר לספר הראשון.
מחדר קטן במשרפה שלה, שהפך בלית ברירה למקום מגוריה בקיבוץ, לַלִי זֶלמַן מנהלת עסק צדדי מפוקפק המאפשר לה להרוויח פעמיים מכל שרפת גופה. היא מגייסת לעזרתה את תורם הכליה שלה, נתן, שכמוה, מנהל רומן עם גבר הנמצא בזוגיות עם אישה אחרת. במקביל, היא מנסה את כוחה כשדכנית, מבריחה חולה סופני מבית החולים, עומדת בראש מקהלת מטופלי דיאליזה, מוטרדת על ידי סחטנים, משקיעים מסתוריים ושוטרים, ומנצחת על טקסי פרידה ביזאריים אך מרגשים בשעה שלקוחותיה אינם מודעים לדרמה המתחוללת מאחורי הקלעים. עם בת הנוסעת להודו כדי למלא משאלה אחרונה היוצאת מכלל שליטה, אימא המספקת לה טיפים לשכלול יכולותיה כמאהבת, בעל לשעבר שבוגד איתה בזוגתו הצעירה, רבנית עם כישרון דרמטי ומלכת דראג בעל כישורים מפתיעים, ידיה של ללי עמוסות לעייפה. היא תצטרך להחליט אם להמשיך להילחם על השליטה במשרפה או להיכנע להפרטה, ואם להשלים עם מערכת יחסים בסתר או להסתכן באובדן אהבתה הגדולה.
האם מתוכנן ספר נוסף לפרסום? כן! אני שמחה לבשר שממש ברגעים אלה סיימתי לכתוב את הספר השלישי והאחרון בטרילוגיה, "ללי זלמן בע"מ".
חוויות שעברתי בזכות הספרים: חלק מהמקרים ההזויים והמשעשעים הרשומים בספר, מבוססים על מקרים אמיתיים שקרו במשרפות או בבתי עלמין פרטיים בחו"ל (תוך הקצנה והגזמה של המקרה האמתי).
כשהלכתי עם אימא שלי להצגה "משפחה חמה" בתיאטרון בית ליסין (לפני הקורונה), בניגוד לאופיי, גיליתי קצת עקשנות ואסרטיביות ומסרתי שני עותקים מהספר הראשון שלי לשחקניות לימור גולדשטיין ותיקי דיין. בעקבות זאת יצא לי להיפגש עם לימור גולדשטיין ולהחליף צבעים לשמע דעתה על הספר: "אני קוראת וצוחקת כמו משוגעת, איזה ספר כיפי!"
קוראות/ים שלא הכרתי, עורך הספר, סוקרות/ים, כותבות/ים אחרים שהחלפתי איתם ספרים ומטופלות דיאליזה/מושתלות כליה שקבלו את ספרי, נשארו חברותיי וחבריי עד היום. וזה הרווח הכי גדול שיכולתי לבקש.
מי השפיע על הכתיבה שלך? האישיות שלך? על אישיותי השפיעו ההורים שלי. אבי זכרונו לברכה ואמי שתיבדל לחיים ארוכים. קראתי הרבה בילדותי ואני עדיין מאוד אוהבת לקרוא, אבל נראה לי שסגנון הכתיבה שלי מושפע בעיקר מהמדיה הקולנועית והטלוויזיונית. הגעתי ללימודי התסריטאות לא במקרה, והספרים שלי בנויים למעשה כעונות של סדרת טלוויזיה – יש בהם פרקים המחולקים לסצנות, וסגנון הכתיבה מהיר וקצבי. ישנו קו עלילה ראשי הנוגע לללי ולמשפחתה, העובר לאורך כל הספר ומקרים פרטיים יותר של לקוחות המגיעים למשרפה, המתרחשים בכל פרק.
עם איזה יוצר היית רוצה לשבת לכוס קפה חווייתית? עם השחקן יואן מק`גרגור. נולדנו באותה שנה ואני אוהבת מאוד כמעט כל דבר שהוא עושה. אגב, הוא גם זמר לא רע בכלל. אולי הייתי מציעה לו לככב ב"ללי – המחזמר". ואם אפשר היה לחזור אחורה בזמן, הייתי שמחה (ונרגשת כמו בת טיפש-עשרה) לשבת לכוס קפה עם מאיר שלו.
איזה ספר מונח ליד המיטה שלך עכשיו? "אודסה סטאר" של הרמן קוך. זה הספר הרביעי שלו שאני קוראת, לאחר "ארוחת הערב", "בית קיץ עם בריכה" ו"מר מ` היקר".
איזה ספר השפיע על חייך? כל דבר שמאיר שלו כתב, ובמיוחד "הדבר היה ככה". וסדרת הספרים "הארי פוטר" של ג`יי. קיי. רולינג. את ספרי "הארי פוטר" התחלתי לקרוא בשנת 2000, כשגרתי ועבדתי בהולנד (בתחום ההייטק) ונאלצתי להישאר במיטה לאחר בדיקת מי שפיר. בהיריון ראשון, מצוברחת ומתגעגעת הביתה, פתחתי את הספר הראשון בסדרה ונשאבתי פנימה לחלוטין. עבור שאר הספרים כבר עמדתי בתור כדי לרכוש אותם ברגע שייצאו לאור. וכשהגעתי לעבודה עם עיניים אדומות מעייפות, כולם ידעו שזה לא בהכרח בגלל בתי הבכורה, אלא כי קראתי "הארי פוטר" עד השעות הקטנות של הלילה. כשבתי השנייה הייתה בת שמונה (2013), קנינו את כל הסדרה בעברית וזכיתי ליהנות ממנה מחדש דרך העיניים שלה (היא טוענת שעשיתי לה ספוילרים, אבל אני מכחישה בתוקף).